פרופיל מורחב

יצחק גיטרמן, בנם של משה ומלכה, נולד בינואר 1889 בהורנוסטופול שבאוקראינה. מצד אמו היה צאצא לשושלות החסידיות של שניאורסון וטברסקי, וגדל בקרבה לחצר החסידית של סבו. בחינוכו הונחל לו הלהט שהפך אותו למעסיק רב-השראה. הוא עבר לקייב שם רכש חינוך חילוני, ידיעת השפה הרוסית על בוריה וקשר קשרים קרובים עם הדור הצומח של סופרים יידיים. במהלך מלחמת העולם הראשונה סייע גיטרמן בארגונו של אקופ”ו (EKOPO), שהפך לארגון הסעד המרכזי של יהודי רוסיה. כאשר הסתיימה המלחמה ובאוקראינה פרצו פוגרומים עקובים מדם, סיכן גיטרמן את חייו לשם מתן סיוע לקרבנות מוכי הטרור. קשריו עם הג’וינט החלו בשנת 1919, כאשר סייע לפליטים יהודים מהפוגרומים באוקראינה להגר לארצות הברית. בשנת 1920 נדון גיטרמן למוות על ידי השלטון הסובייטי ברובנו, ובקושי ניצל מהוצאה להורג.

בשנת 1921 עבר גיטרמן לורשה. הוא התמנה לתפקיד ראש משרד הג’וינט בוורשה לתקופה קצרה, במהלכה התרכז בשיפור מצבם הכלכלי של יהודי ורשה. בשנת 1926, נוכח הידרדרות במעמדה של יהדות פולין, מונה גיטרמן כמנהל מבצעי הג’וינט בפולין. כאדם יצירתי ובעל יוזמה, פתח גיטרמן מחלקות חדשות רבות בג’וינט. אחת מיוזמותיו המוקדמות היתה ייסוד קרנות למתן הלוואות ללא ריבית (קאסאס-kassas ) ברחבי המדינה, על מנת לעזור ליהודים שירדו מנכסיהם. חברות ההלוואות האלו היו בעלות חשיבות אדירה בשימור יכולת הקיום הכלכלית של הקהילה היהודית, שכן יהודים לא יכלו לקבל הלוואות ממקורות ממשלתיים או מוסדות פולניים לא יהודיים. גיטרמן פיקח על קרנות ההלוואות עד 1939, כאשר כבר לא יכלו לתפקד. כמנהל מבצעי הג’וינט בפולין בין השנים 1926-1939, היה גיטרמן פעיל בכל תחום של חיי הציבור היהודיים.

על מנת להמשיך ולעזור ליהודי פולין המנושלים, ארגן גיטרמן מחלקה ל”לאנדסמאנשאפטן“ (יוצאי קהילות), שתיאמה חלוקת כספים שנשלחו לפולין על ידי יהודים שבעבר ישבו בערים ובכפרים פולניים וכעת חיו מעבר לים. כמו כן הקים גיטרמן מחלקת שיקום, שסייעה ליהודים שאיבדו את אמצעי מחייתם כתוצאה ממדיניותה הכלכלית האנטישמית של ממשלת פולין, לשקם את עצמם מבחינה כלכלית. בהערה שהשמיע בשנת 1936 ציין גיטרמן שבתחילת העשור סבר שיהדות פולין נמצאת בשפל המדרגה, ”אך כעת אני מבין שהייתי אופטימי מדי בפסימיזם שלי.“

גיטרמן היווה דמות מופת ואב רוחני לעמנואל רינגלבלום, שנחשב לבן חסותו. בסוף אוקטובר 1938, כאשר 6,000 יהודים פולנים שגורשו מגרמניה נותרו בחוסר כל בעיירת הגבול זבונשין, מיהר גיטרמן לזבונשין עם רינגלבלום על מנת להחיש להם סיוע חירום.

באוגוסט 1939 השתתף גיטרמן בוועידת מנהיגים של הג’וינט והיצ”ם (HICEM – אגודת הגירה יהודית) על מנת לדון בסידורים אפשריים במקרה של מלחמה. הוא עזב את הוועידה בעיצומה על מנת לשוב לתפקידו בפולין.

בספטמבר 1939, עם פרוץ מלחמת העולם השניה, גיטרמן, שהיה ידוע בתור פעיל אנטי-נאצי מוביל, נמלט מוורשה. הוא הצטרף למשה בקלמן במשרד הג’וינט בווילנה. יחדיו הם עלו על אונייה בנמל לייפאיה (ליבאו) שבלטביה וניסו להימלט לשוודיה. באמצע המסע נתפסה הספינה על ידי הגרמנים. בקלמן, שהיה אזרח אמריקני, שוחרר ויכול היה לחזור לארצות הברית. גיטרמן, שהיה אזרח פולני, נכלא בגרמניה עד מרס 1940. הוא שב לוורשה ולג’וינט, אך לא עוד כמנהל משרד הג’וינט בעיר, והמשיך מיד בתפקידו – אספקת צרכיהם של תושבי ורשה היהודים. הוא מילא תפקיד מרכזי בארגון העזרה העצמית היהודית (שלאחר מכן נקרא ”צטוס“-ZTOS – Zydowskie Towarzystwo Opieki Spoleczne) שסיפק את צרכיהם של יהודי ורשה. לאחר הקמתו של גטו ורשה, בנובמבר 1940, הוא המשיך בפעילויותיו בארגון היהודי לעזרה עצמית ועזר לתמוך בבתי תמחוי, בתכניות בריאות ורווחה ובפעילויות תרבות וחינוך בגטו. למרות שהיה חבר בתנועות ציוניות סוציאליסטיות מהאגף השמאלי, רכש גיטרמן מוניטין של אדם רגיש וקשוב לדאגותיהם וצרכיהם של יהודים שומרי מצוות.

גיטרמן הפגין עניין מיוחד בפעילות התרבותית בגטו. הוא היה אחד התומכים הראשיים של פרויקט ארכיון המחתרת ”עונג שבת“, אותו הוביל עמנואל רינגלבלום, וכן היה אחד ממנהלי ”ייקא”ר“ – הארגון המחתרתי לתרבות יהודית בגטו.

לאחר כניסת ארצות הברית למלחמה, בדצמבר 1941, לא יכול היה הג’וינט להמשיך ולפעול באופן חוקי בפולין. משרד הג’וינט בוורשה נאלץ להיסגר, אך צוות הג’וינט בוורשה המשיך לעבוד במחתרת. במטרה לממן את פעילויות הרווחה והעזרה בגטו, לקחו גיטרמן ומנהלים אחרים בג’וינט הלוואות מיהודים עשירים בוורשה, בהבטיחם להחזיר את ההלוואות בתום המלחמה. בכספי ההלוואות נעשה שימוש לשם מימון בתי התמחוי ותכניות הבריאות והרווחה, וכן הפעילויות הפוליטיות והחינוכיות של המחתרת.

גיטרמן היה נשוי לאסתר לבית ספוז’ניקוב. לבני הזוג היה בן ובת. הבן מוטל נולד בשנת 1928 ונספה בגטו ורשה בשנת 1941. אשתו נפטרה בגטו בשנת 1942. בתו חנה נמלטה עם גיטרמן לוילנה ב-1939. היא שרדה את השואה ועברה לניו יורק אחרי המלחמה, שם נישא לשייקו פרידמן ונולד להם בן בשם יצחק.

גיטרמן עצמו השיג דרכון ארגנטינאי מזויף בשנת 1941, אך סירב לנצל כל הזדמנות להימלט מהגטו. לפי רינגלבלום, ”גיטרמן חיפש דרך למצוא סידור בצד הארי, ודן בעניין עם חברים פולנים לא יהודיים” עם זאת, בגטו עדיין היו יותר מ-30,000 [כך] יהודים שחיו בו, ומשרת ציבור אמיתי כגיטרמן לא יכול היה להפסיק את פעילויותיו באופן כה חותך ולעבור לצד השני.“

ביום שני, לפני עלות השחר, ב-18 בינואר 1943, הקיפו את הגטו אנשי אס-אס וחיילים אוקראינים. גיטרמן התגורר ברחוב מילא 69, מקום משכנם של עובדים קהילתיים. במרתף נבנה בונקר זה עתה, אך יצחק גיטרמן לא ידע את מיקומו. לפני עלות השחר עזב גיטרמן את חדרו בחיפוש אחר הבונקר. בחדר המדרגות פגש גיטרמן ברוזנבלום, מנהל בית הספר ”תרבות“, עם ברנשטיין, מזכיר הקהילה, והם שוחחו על החדשות בעיר. לפתע נשמע פרץ יריות וגיטרמן נפל מת על המדרגות. אנשי האס-אס נכנסו לבית באותה עת, וכאשר ראו שלושה יהודים עומדים, לא היססו וירו בגיטרמן.

גיטרמן נקבר לצד הסופר היידי נאומברג. בתקופה זו, רק לקברנים היתה גישה לבית הקברות, כך שאיש מבין חבריו לא נכח בהלוויה.

ציין רינגלבלום: ”מותו של יצחק גיטרמן זיעזע את כולם. הוא היה התגלמות הפעיל הקהילתי, ששירת בנאמנות את צרכי העם היהודי. עבור יהודי פולין הסובלים היה יצחק גיטרמן גיבור, תקוותם היחידה, והוא מת בעודו משרת אותם. תמיד נזכור אותו בהערכה וביראת כבוד.“