פרופיל מורחב

שמואל אבא יפימוביץ (חיימוביץ) לוברסקי נולד באלכסנדריה שבנפת חרסון (כיום באוקראינה) ב-30 בדצמבר 1878, אחד משישה אחים ואחיות. לאחר שהשלים את לימודיו בחטיבה האגרונומית של המכון הפוליטכני של קייב, בשנת 1907, לימד לוברסקי בבית הספר החקלאי היהודי של נובו-פולטאבקה. ב-1911 הפך לוברסקי למנהל בית הספר וחוותו. בדצמבר 1918 נהרגה אשתו של לוברסקי, זינאידה יוסובנה בופוסלאווסקאיה, לה נישא ב-1904, על ידי פורעי חוק חמושים שפרצו לבית הספר וביצעו בו פוגרום. לוברסקי נותר אלמן עם שני ילדים, לאה (לוינתן), ילידת 1905, ואברם, יליד 1910. הוריו, אחותו ואחיו של לוברסקי נרצחו בפוגרום באלכסנדריה במאי 1919. ב-1920 התיישב לוברסקי בניקולאייב, שם השיג משרה במחלקת הקרקעות של הנפה. בתפקידו זה הכניס לוברסקי שיטות חוואות חדשות שכללו רוטציית יבולים, אשר במהלך השנים נפוצה בחוות שבאזורי הערבה של אוקראינה. המצאה זו היתה כה חשובה, עד כי דיווחו על שיטות אלו לעיבוד קרקע פורסם כחוברת נפרדת.

קשריו של לוברסקי עם הג’וינט החלו בשנת 1922, כאשר ד”ר יוסף א. רוזן, המנהל הראשון של אגרו-ג’וינט, שהכיר את לוברסקי עוד לפני המלחמה, ביקר בניקולאייב. משימתו הרשמית של רוזן היתה לדווח לג’וינט על מצבן של המושבות החוואיות היהודיות הקיימות באזור. הוא הציע שלוברסקי ישתתף בארגון עזרה למושבות אלה, שסבלו מרעב חמור ומפוגרומים בשנים שלאחר מלחמת העולם הראשונה. לוברסקי עזב את עבודתו בקומיסריאט העם להנהלת קרקע על מנת לקבל את המשרה כנציג המוסמך של הג’וינט באוקראינה ובקרים.

בשנת 1926 מונה לוברסקי לסגן מנהל אגרו-ג’וינט ועבר למוסקבה. בהסתמך על נסיונו הקודם, סייע לבסס ולפתח מושבות חוואיות חדשות בקרים ובאוקראינה. לוברסקי האמין שמושבות אגרו-ג’וינט יצליחו רק אם החוואים היהודיים יתרכזו ביבולים בעלי תנובה גבוהה ויאמצו את שיטות החוואות המעודכנות ביותר. הוא שכנע אותם לנטוע מטעים וגפנים, דבר שמעולם לא נעשה באזור הערבה של קרים. רבים מהאגרונומים ששכר אגרו-ג’וינט היו סטודנטים לשעבר של לוברסקי.

לוברסקי האמין שאין לתת לאיכרים מענקים כספיים של ממש. במקום זאת, במטרה להגביר את רצונם לעבוד, הוא ייסד מדיניות של הענקת הלוואות לאיכרים, הלוואות אשר אותן היה עליהם להחזיר מעת הקציר הבא. מדיניות זו התנגשה עם המדיניות שהפכה מעט לאחר מכן למדיניות הסובייטית. כבר בשנות ה-20 של המאה ה-20 הצהיר האוגפ”ו ( OGPU , קומיסריאט העם לענייני פנים) ש”על ידי קבלת אגרות חוב שישולמו לאחר הקציר הבא, דן לוברסקי מתיישבים יהודים לעבדות, למען רווחיהם של הבנקאים הצרפתיים שהשקיעו ביק”א [האגודה להתיישבות יהודית-ICA].“

לוברסקי עבד תחת פיקוח מתמיד של ה”אוגפ”ו”, באווירה של חשד וחוסר אמון תמידית. הוא נעצר בפעם הראשונה באוגוסט 1930 במה שכונה ”חקירת האגרונומים“ והואשם בנסיון לייסד ‘משטר דמוקרטי בורגני’. במשפטו של לוברסקי באפריל 1931 נאסר עליו לשהות ב-12 ערים בברית המועצות. הוא בחר לעבור לקורסק, שם החל ללמוד אנגלית, מתמטיקה וגנטיקה. לאחר שקיבל חנינה מוקדמת, חזר לוברסקי למוסקבה, בנובמבר 1931.

במהלך שנות ה-30 המשיך לוברסקי בהתקדמותו באגרו-ג’וינט. באוקטובר ובנובמבר 1934 נסעו לוברסקי ועמיתיו, יחזקאל גרוייר וארון זייצ’יק, ברחבי בירוביג’ן, על מנת לאמוד את יכולתה של בירוביג’ן לקלוט פליטים יהודים. בשנת 1936 ביקרה בברית המועצות אוולין מוריסיי, עוזרת הגזבר של האגודה האמריקנית ליישובים חוואיים יהודיים ברוסיה (הגוף מגייס הכספים של אגרו-ג’וינט בארצות הברית), במטרה לאסוף מידע. בספרה, ”עובדים וחוואים בקרים ובאוקראינה“, שהתפרסם בשנת 1937, ציינה מוריסיי את לוברסקי כאחד משני סגני-הנשיא של אגרו-ג’וינט (השני היה יחזקאל גרוייר) ושיבחה את עבודתו של לוברסקי, שהקנתה לו את רגשי הכבוד וההערצה של חוואים במושבות אגרו-ג’וינט.

בשנת 1932 החלו השלטונות הסובייטיים להקטין את היקפן של פעילויות אגרו-ג’וינט בברית המועצות. רשויות אלה הפכו לחשדניות במיוחד כלפי אגרו-ג’וינט, ארגון שבסיסו היה בארצות הברית, הארגון הזר היחיד שהורשה לפעול בתחומי ברית המועצות באותה עת, ארגון שהיה בעל גישה למידע שהרשויות החשיבו כרגיש, בנוגע לכלכלה הסובייטית.

ב-27 במרס 1937 נעצר לוברסקי על ידי ה”נ.ק.ו.ד.“ (הקומיסריון העממי לענייני פנים). הוא היה אחד האחרונים מבעלי התפקידים של אגרו-ג’וינט שנעצרו. לוברסקי הואשם ב’ריגול למען גרמניה משנת 1925 ולמען ארצות הברית משנת 1926′, וכן ב’תכנון התנקשות במנהיגים סובייטיים’. ב-1 בספטמבר 1938, במשפט סודי שנמשך 15 דקות בלבד, בלי לקבל ייצוג על ידי עורך דין ובלא שעדים זומנו להעיד, נידון לוברסקי למוות ביריה על ידי בית הדין הצבאי של בית המשפט העליון של ברית המועצות. בית המשפט התעלם מבקשת החנינה שלו. הוא הוצא להורג בו ביום ונקבר בבית הקברות בוטובו שבמוסקבה. שמו של לוברסקי טוהר ב-13 באוקטובר 1959 בהחלטת בית הדין הצבאי של בית המשפט העליון של ברית המועצות. החנינה על מעצרו הראשון בשנת 1930 התקבלה רק בשנת 1989.

עוזרו של לוברסקי, ארון לפירוב, שעמד בראש אחד האזורים החקלאיים בקרים, שרד. לאחר שהוצא לוברסקי להורג כתב לפירוב לילדיו של לוברסקי: ”הוא, שמואל יפימוביץ, היה בעל אהבה גדולה לעם [היהודי] והוא הקריב את כל חייו המבריקים ומלאי הרוח למען אהבתו.“ בזכרונות שאותן הכתירה ”מילים מעטות על אבי, שמואל יפימוביץ לוברסקי“, כתבה בתו, לאה לוינתן: ”אבי ושותפיו עבדו במשך שנים, מבלי לחוס על עצמם, בהתלהבות ותוך השקעת מאמצים, כיוון שהאמינו שהם עובדים למען מטרה טובה. למעשה, הם בנו כפרים נוחים שם יוכלו מתיישבים יהודים לחיות ולעבוד.“ בנו של לוברסקי, אברם, התיישב בישראל וחי במעלות, שם נמצא ארכיון א. לוברסקי.